13 Feb

אין כמו בבית ~ תערוכה קבוצתית

Posted in: המרכז והסביבה

אין כמו בבית ~ תערוכה קבוצתית
פתיחה: יום שישי 20.02.15 בשעה 12:00
מכון המים, הגלריה העירונית, גבעתיים
אוצרת: גבריאלה שוץ

invitation-back

“There is no place like home”

“There is no place like home”

“There is no place like home”

בתערוכה זו אנו מנסים להאיר את מושג הבית; כחלום, כמקלט, כהשקעה כלכלית, כאקט פוליטי. כולנו מתעסקים במפגש הצורם בין הפנטזיה צבועת צבעי טכניקולור ונוסטלגיה, לבין המציאות הברוטאלית לעיתים.

 

בנייה כיום היא בעיקר קבלנית ולעיתים אף פוליטית. בתים מוכנים בשיכונים עם תכנון ערים וגינות ציבוריות הם שלב בטיפוס על סולם הנדל”ן. מצודות מודרניות על ראשי הרים צופות על נוף בראשיתי מרגש, חומה ומגדל בארץ הקודש.

שם התערוכה מתייחס לדורותי מהסרט הקוסם מארץ עוץ, בו היא צריכה להקיש בנעליה ולומר 3 פעמים(מספר מרכזי באגדות ומעשיות) ” “There is no place like homeעל מנת לשוב לביתה, לעבור מהדמיון למציאות. בסרט, מדינת עוץ היא צבעונית ומרהיבה, לעומת המציאות בשחור לבן ממנה דורותי מגיעה. כל האמנים בתערוכה זו מתעסקים בדיסוננס שבין שני מצבים אלו.

אדריאן ברון מתייחס בתחריטים שלו לסדרת ספרי ילדים ללימוד קריאה שהייתה פופולארית מאוד בבריטניה  בשנות ה- 50 ו ה- 60. בספרים אלו נוספו מילות מפתח על מנת להתקדם בקריאה. בעבודתו “ג’ון וג’נט בספרד” הוא משתמש באסתטיקה נוסטלגית משנות ה- 50 במעין ניסיון ללמד את הילדים הנאיביים את “המציאות האמיתית” כמו הקפיטליזם והצרכנות. בעבודה Memesis, איורים ביולוגים מתארים את מאבק ההישרדות בין שני זנים דומים זה לזה.

 ציוריו של לירון לופו מציגים התיישבויות מעבר לקו הירוק, חמורים, עצי זית וטנדרים ישנים. הצבעוניות שלו עזה וכמעט תמימה, ונראית גם היא לקוחה מספרי ילדים ישנים. הכול נראה אידילי ושמח. הקונטקסט הוא זה שהופך את הקערה על פיה. הרצון ההזוי לנכס את הגדה המזרחית, לעבוד את האדמה בלהט התיישבותי כמו זה של מקימי מדינת ישראל יוצר קשר בין האסתטיקה התעמולתית של הציונות בתחילת דרכה והרצון הנוכחי להקים בית בכל מחיר.

 תצלומיה של עירית גובי גם הם עוסקים בדיסוננס בין הפסטורלי לבין המציאות. בקומפוזיציות מוקפדות, תאורה מושלמת ומצבים, שנראים כאילו בוימו על מנת לספר סיפור על ישראל ונופיה, עירית, חובבת הטיולים, מחפשת את המוזרויות שרק המציאות מסוגלת לספק. בתצלומיה יש התרפקות נוסטלגית על עבר שנדמה כי היה טוב יותר,  וברבות מעבודותיה יש נרטיב שנוצר בהתנגשות שבין שני העולמות.

 גבריאלה שוץ חווה את ישראל כמקומית וזרה(מתגוררת בלונדון מעל 15 שנים). הכמיהה לצמחייה, לאקלים ולאנשים מעורבת בהתבוננות חיצונית ומרוחקת ואכזבה ממצב פוליטי שאינו נפתר. הרישומים של “הולילנד” מתייחסים לאסתטיקה של מטיילים ואמנים שהוקסמו מהלוונט ומארץ הקודש. גם אצלה, המרחק בין פנטזיה מעין הוליוודית למציאות קופחת מתגלה רק כשמבינים, שההתיישבויות החולשות אסטרטגית מראש ההר הן יהודיות ונמצאות בפלסטין. הנוף הבתולי הריק אינו כה פסטורלי אלא טעון.

 הטווח בין דמיון, חלום, חזון לוהט ואמונה, למציאות מורכבת וטעונה הוא נושא התערוכה כאשר הבית הוא הכלי לבדיקת מרחב זה. אולי עם נקיש בנעלינו ונאמר כמו דורותי 3 פעמים “אין כמו בבית”, המציאות והפנטזיה יחברו למהות אחת.

 גבריאלה שוץ 2014

invitation-front


Comments are closed.